נער בן 15 אשר רעה את הצאן של בני משפחתו, בסמוך למישור אדומים, נתקל ברימון שהושאר במקום על ידי הצבא. הנער הרים את הרימון ואז הוא התפוצץ. כתוצאה מכך, הוא החל לדמם באופן ניכר ובדרך נס הצליח לרכב על חמור עד ששב בחזרה למאהל של בני משפחתו. משם פונה לבית החולים הדסה עין כרם.
הפיצוץ גרם לקטיעת מספר אצבעות בידיו של הנער ולצלקות מכערות רבות. על מנת להבין את חומרת הנזק יצוין כי שעה שהיה מדובר בנער בן 15 שאינו יודע קרוא וכתוב ומעולם לא היה במסגרת חינוכית (פרט לחודש אחד בלבד בכל ימי חייו), הרי שהנזק שגרם הפיצוץ גרם לידי כך שסיכויו לעתיד תעסוקתי נקטעו לחלוטין. שכן, ללא אצבעות ועם צלקות רבות בידיו ובפניו, האפשרויות התעסוקתיות שלו כמעט ואינן קיימות עוד.
הנער ובני משפחתו פנו למשרד הביטחון כי יפצה אותו בגין נזקי גוף, זאת שעה שהפציעה נגרמה באשמת הצבא אשר השאיר רימון צבאי בשטח פתוח.
משרד הביטחון דחה את דרישת הפיצוי והנער נאלץ להגיש תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף לבית משפט השלום בירושלים.
בכתב התביעה נטען כי הנער מצא רימון בשטח אש וכי בעת שהרים אותו, הרימון התפוצץ ופצע אותו באופן קשה ביותר. מנגד, משרד הביטחון העלה טענות באשר למקום התאונה ונטען כי לא היה מדובר בשטח אש, כלומר האירוע לא היה בשטח שהוא תחת אחריות משרד הביטחון.
בצעד נדיר ושאינו מתרחש דבר שבשגרה, בית המשפט החליט כי הוא רוצה להתרשם בעיניו היכן התרחש הפיצוץ ויצא בעצמו למדבר יהודה ואיתר את המקום המדויק בו אירע הפיצוץ. כאשר בית המשפט הגיע למקום הפיצוץ, כבר לא הייתה כל מחלוקת – האירוע היה בשטח אש של הצבא. משכך, הטענה המקדמית של משרד הביטחון נדחתה מכל וכל.
לאחר שנקבע כי משרד הביטחון אחראי על השטח, נטען על ידיו כי לא ייתכן שהצבא הותיר רימון בשטח האש. שכן, נעשות סריקות לאחר כל תרגיל צבאי המתקיים במקום. ואולם, גם טענה זו נדחתה על ידי בית המשפט, זאת שעה לא הוצגו כל ראיות המוכיחות כי הצבא אכן ביצע סריקות בשטח כדי למנוע מצב שבו רימון חי נשאר מאחור.
בית המשפט פסק כי הותרת הרימון בשטח אש, כאשר הצבא ידע שיש באזור אוכלוסיה אזרחית אשר גרה בסמוך בדרך קבע ולכל הפחות עושה שימוש בשטח על מנת לרעות את הצאן, הוא מעשה רשלנות של ממש.
משרד הביטחון העלה טענה נוספת ולפיה, שעה שהנער נכנס לשטח אש שהיו שלטים האוסרים כניסה אליו, הרי שהנער בגדר מסיג גבול ולכן אינו זכאי לפיצוי כספי. גם טענה זו נדחתה ונפסק כי, כאשר מסיג הגבול עושה זאת בתום לב הרי שאין לשלול ממנו פיצוי בגין נזק גוף שנגרם לו. בית המשפט הבהיר כי לא ניתן לשלול מן הנער פיצוי והדגיש כי מדובר בנער אנאלפבית כשהוא בן 15 שנים בלבד, נער שנכנס לשטח על מנת להשקות את הצאן של בני משפחתו מבור המים שהיה באזור. משכך, מדובר בהשגת גבול בתום לב ולא ניתן להאשים את הנער בשום עבירה.
הטענה היחידה אותה אשר הועלתה על ידי משרד הביטחון ואשר התקבלה על ידי בית המשפט, וגם אז באופן חלקי, היא הטענה לפיה יש להפחית מגובה הפיצוי שייפסק, אשם תורם מצידו של הנער אשר ידע כי מדובר בשטח אש מסוכן, שכן הוא גר בסמוך לשטח זה כל חייו. משכך, נפסק כי יש להפחית 20% מכל סכום פיצוי שייפסק.
באשר לגובה הנזק כפי שנגרם לתובע, מומחה מטעם בית המשפט קבע כי הפיצוץ הותיר אצל הנער נזקי גוף קשים בשיעור משוקלל של 37% לצמיתות.
סכום הפיצוי אשר נפסק, לאחר ניכוי אשם תורם, עמד על 304,000 ₪. לסכום זה הוסיף בית המשפט הוצאות ושכר טרחת עו”ד בסכום של 72,000 ₪ ובסך הכל הפיצוי עמד על 376,000 ₪.
(להרחבה: ת”א 17768-12-12 פלוני נ’ מדינת ישראל – משרד הביטחון (ניתן ביום 29.10.2019)).
