אישה אשר הגיעה לגיל המעבר, החלה לסבול מתופעות המזוהות עם גיל זה, כגון גלי חום וכד' והחליטה ליטול טיפול הורמונלי, טיפול המקובל במקרים דומים של תסמיני גיל המעבר, בעיקר אצל נשים. יש לציין שטיפול הורמונלי שכזה, עשוי לשפר את איכות חייה של הסובלת באופן משמעותי ביותר.
ובכן, עד כאן הכל שיגרתי ורגיל. אבל…
לחיות? או לטפל בתופעות?
רצה הגורל ואותה אישה, התובעת, החלה לחוש כאבים משמעותיים ברגל ימין ולכן הפסיקה את הטיפול בהורמון שטיפל בתופעות גיל המעבר.
התובעת שנהגה באחריות, ניגשה בהקדם להיבדק אצל רופא מומחה, אשר קבע כי היא סובלת מ"פקקת ורידית", כלומר מחסימה בורידים ברגל עקב קרישת דם במקום. מומחה נוסף אליו פנתה אישר את קביעת חברו הראשון, שאכן נוצר קריש דם ופקקת ורידית, או כפי כינוייה בשפת הרפואה DVT. ליתר ביטחון, נשלחה התובעת ל-2 בדיקות דופלקס של הווריד ברגל, אבל הבדיקה שאינה מדויקת ממילא, הראתה שאין במקום פקקת ורידית/DVT (למעט זרימה חלשה בווריד.) עקב תוצאות הבדיקות, סיכם מומחה נוסף, כי התקיים חשד לפקקת ורידית. לכן, הומלץ לתת לתובעת טיפול לתופעות גיל המעבר באמצעות תוסף צמחי. אשר אומנם ולפי המומחים הרפואיים, אינו מסכן את חיי התובעת, אבל יעילותו נחשבת פחותה, מהטיפול ההורמונלי המקורי.
התובעת פנתה ליעוץ אצל הנתבע
עקב הירידה באיכות חייה של התובעת, פנתה זו למומחה, פרופסור נחשב ובעל שם, שהינו גם הנתבע המרכזי. הנתבע ז"ל, שלמרבה הצער נפטר בינתיים, הציע לתובעת ליטול את הטיפול ההורמונלי, אבל במינון נמוך יותר ופעם ביומיים. התובעת, אשר שמעה בעצת הפרופסור ויישמה את הוראותיו, הגיעה כעבור מספר חודשים, לאישפוז בבית החולים…
מצב רפואי חמור ביותר
האישה הגיעה אל בית החולים כאשר מצבה התדרדר באופן קשה, עקב תסחיף ריאות – מצב רפואי מסכן חיים הנגרם אף הוא כתוצאה מקרישיות דם מוגברת. בנוסף, בבית החולים אובחנה אצלה פקקת ורידית ברגלה. אותה אישה, שהגיעה למצב הקרוב למוות, עקב המתואר, טופלה בבית החולים וחייה ניצלו.
לאחר שמעט התאוששה, החליטה האישה בענייננו, לתבוע את כל מי שלדעתה אחראיים למצבה הקשה. ושהותירו בגופה ובנפשה נזקים ומומים, עד כדי נכות של ממש.
עילת התביעה והנתבעים
התובעת, ביססה את תביעתה, על טענה שהנתבעים ובייחוד המומחה שנתן לה את הטיפול ההורמונלי, התרשלו רשלנות רפואית ולכן, אחראים לפצותה על נזקיה בעבר ונזקיה העתידיים. לטענת התובעת היא לא קיבלה הסבר כנדרש, על הסיכונים והסיכויים של הטיפול ההורמונלי ולכן, קיבלה טיפול ללא הסכמה מדעת, בניגוד לפסקי דין שניתנו בנושא ובניגוד לסעיף 13 לחוק זכויות החולה.
הנתבעים היו, הפרופסור המומחה ז"ל, קופת החולים שהעסיקה אותו וכן כצד ג', משרד הבריאות, שאחראי על בתי החולים בהם טופלה התובעת.
בית המשפט פסק
בית המשפט קבע שלפי הידע הרפואי שהיה קיים בידי הרפואה בזמנים שלגביהם מתייחסת התביעה, היה ידוע לכל רופא סביר מן השורה, או שאמור היה לדעת, כי במקרה שיש חשד לפקקת ורידית, כמו במקרה שלנו, הרי שמבחינת הסטנדרטיים המקצועים, קיימת ציפייה מהרופא, שלא לקחת את הסיכון ולא לטפל בעזרת ההורמון, בתופעות גיל המעבר. זאת בניגוד לפעולותיו של הפרופסור הנתבע.
בנוסף ומאחר שהרף הנדרש בתביעה אזרחית הוא להוכיח ב-51% לפחות שהצדק והאמת עם התובעת, אז הרי שהתובעת הצליחה לעמוד ברף זה והוכיחה שבעקבות הטיפול שניתן לה, באישור והמלצת המומחה, נגרמו לה הנזקים, שבעקבותיהם כמעט קיפחה את חייה ושכתוצאתם, סובלת מנכות פיזית ונפשית, עד היום ונראה, שאף לשארית חייה.
בנוסף לאלה, קבע בית המשפט, שלא ניתנו לתובעת הסברים כנדרש בחוק ופסיקה. ולכן, הסכמתה של התובעת לטיפול שכמעט סיים את חייה, אינה הסכמה אמיתית. משכך, נפגעה האוטונומיה של התובעת על גופה.
לאור כל האמור, פסק בית המשפט לטובת התובעת 314,000 ₪ מהנתבעים הרופא וקופת החולים, עוד פסק בית המשפט, 73,400 ₪ עבור הוצאות המשפט של התובעת. התביעה נגד משרד הבריאות נדחתה.
