בית החולים וחב' קדישא איבדו את רגלו הכרותה של מנותח דימנטי – האם הוא זכאי לפיצוי?
חולה סכרת כבן 67 התאשפז בבית החולים תל השומר וזאת במטרה לעבור ניתוח לכריתת רגלו הימנית. מאחר שהחולה היה אדם דתי, היה חשוב לו ולבני משפחתו כי רגלו הכרותה תובא לקבורה עצמית ובהתאם לכללי היהדות. שעה שכך, בטופס ההסכמה לניתוח הוא הורה כי לאחר הניתוח, בית החולים ימסור את הרגל הכרותה לידי בני משפחתו על מנת שיבצעו קבורה כהלכתה. מאחר והחולה היה דמנטי בנו של החולה חתם על הטופס.
בחלוף כשבועיים לאחר הניתוח, בני המשפחה הגיעו לבית החולים, במטרה לקחת את הרגל הכרותה לקבורה. רק אז ולמרבה הצער, התגלה לתדהמת בני המשפחה, כי הרגל אינה נמצאת בבית החולים.
לאחר בירור שנעשה, הסתבר כי, בניגוד לבקשת החולה ובני משפחתו, הרגל נקברה בקבורה מרוכזת אשר נערכה על ידי החברה קדישא.
המקרה המצער הובא בפני בימ"ש השלום בת"א. במסגרת בירור התביעה, נבחנו שתי סוגיות מרכזיות:
- האם התנהלות בית החולים או חברה קדישא מהווה רשלנות: כחלק מבחינת עוולת הרשלנות, בימ"ש נדרש להכריע על מי מוטלת האחריות לאיברים כרותים ?
- האם קיימת זכות לתבוע: במסגרת ההליך, בית המשפט נדרש לפסוק בשאלה האם חולה דמנציה רשאי לטעון כי נגרם לו נזק נפשי ?
רשלנות – מי אחראי לאיברים כרותים
התובע טען כי האחריות לאיברים כרותים נופלת לפתחם של בית החולים וחברה קדישא יחדיו, כל אחד בתחום אחריותו. שהרי, בית החולים מעביר לאחר הניתוח את האיברים הכרותים להמשך טיפול חברה קדישא ובהתאם לבקשת החולה – קבורה עצמית או קבורה מרוכזת באמצעותה.
בית החולים טען מנגד כי הוא התנהל באופן סביר וכי מי ששגה בהתנהלות היא דווקא החברה קדישא. זאת שעה שעובד חדש מטעמה טעה ובמקום למסור את הרגל בחזרה לידי המשפחה, מסר אותה לקבורה מרוכזת.
חברה קדישא טענה כי מי שהתחייב כלפי החולה למסור לה את הרגל הוא בית החולים, וכי בין חברה קדישא לבין החולה אין כל יחסים, ולכן לא ניתן היה להגיש כנגד תביעה.
לאחר שבחן את מכלול טענות הצדדים, בימ"ש פסק כי האחריות נופלת לפתחם של בית החולים וחברה קדישא יחדיו וכי שניהם התרשלו בעבודתם, שכן, בשטח בית החולים נעלמה הרגל ואילו חברה קדישא התרשלה בכך שלא קיימה את רצון החולה.
זכות תביעה – האם חולה דמנציה זכאי לתבוע בגין נזק נפשי טהור
שאלה נוספת אשר נבחנה בפסק הדין היא, האם חולה דמנציה אשר סובל למעשה מליקוי נפשי משמעותי, רשאי לתבוע בגין נזק נפשי טהור.
התובע טען כי גם לחולים דמנטיים יש נפש וכי גם הם ראויים להגנת בימ"ש. מנגד, בית החולים וחברה קדישא טענו כי שעה שהתובע היה ועודנו במצב דמנטי מתקדם, הרי שהוא לא יכול כלל לטעון כי נגרם לו נזק נפשי ואף לא עוגמת נפש.
בימ"ש דחה מכל וכל את טענות אלו של בית החולים וחברה קדישא וקבע כי גם חולה דמנטי זכאי לתבוע בגין נזק נפשי טהור.
כפי שציין בימ"ש, המבחן אשר נקבע על ידי המחוקק על מנת לבחון האם חולה דמנציה זכאי לפיצוי בגין נזק נפשי, מתייחס למצבו אילו הוא היה בריא, משכך, נפסק כי על בימ"ש לשאול את עצמו, מה היה מרגיש התובע אילו לא היה במצב דמנטי. כלומר, אילו התובע היה בריא בנפשו, האם היה נגרם לו נזק נפשי כתוצאה מהתנהלות זו של בית החולים וחברה קדישא, אשר מנעו ממנו להביא את הרגל הכרותה לקבורה עצמית.
במקרה דנן, בימ"ש פסק כי מדובר באדם מאמין ואשר אורח חייו הוא של אדם דתי. משכך, סביר להניח כי אילו היה בריא בנפשו, הרי שהוא היה עומד על זכותו לקבור את רגלו הכרותה בהתאם להלכה היהודית ובקבורה עצמית. שעה שבית החולים וחברה קדישא מנעו זאת ממנו, הרי שנגרם לו נזק נפשי טהור ובגין רשלנות זו הוא זכאי לפיצוי מתאים.
בסופו של יום, בימ"ש פסק כי יש לפצות את התובע בסכום של 40,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו.
(להרחבה ראו: ת"א (תל אביב-יפו) 19067-10-16 פלוני נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 11.11.2019)).
