בעת שהייתה התובעת בת 17 היא שימשה כמדריכה מטעם חוג הסיירות של קרן קיימת לישראל (להלן- "קק"ל). במסגרת פעילות החוג, קק"ל מכשירה בני נוער צעירים, על מנת שישמשו מדריכי שטח של בני – נוער צעירים אחרים במגוון מסלולי טיול ברחבי הארץ.
בשנת 2008, בעת שהתובעת הדריכה בני נוער בשטחי המועצה האזורית מטה יהודה, היא נכנסה עימם לפארק מערות עדולם.
לאחר שבני הנוער יצאו מן המערה, אחד מהם סטה ופנה לכיוון אחר, התובעת הלכה להשיבו אל הקבוצה ובדרכה, נפלה מגובה של חמישה מטרים אל תחתית המערה. זאת לאחר שלא שמה לב לקיומו של בור אשר הוסתר על ידי צמחיה סבוכה.
כתוצאה מאירוע הנפילה, נגרמו לתובעת נזקי גוף קשים והיא פונתה לבית החולים "הדסה" בירושלים. במהלך הטיפולים הרפואיים עברה התובעת מספר ניתוחים ונגרמה לה נכות צמיתה בברך ימין. מומחה רפואי קבע את נכותה הצמיתה בשעור 20%.
כאשר בגרה התובעת וחצתה את גיל 18 שנים, הגישה תביעה כנגד מנהל מקרקעי ישראל (להלן- "המנהל"), קק"ל והמועצה האזורית מטה יהודה.
במסגרת טענות ההגנה, כל אחת מהנתבעות טענה כי היא איננה האחראית ואולם, בית המשפט לא התרשם מניסיונות אלו של הנתבעות לחמוק מחובתן כלפי התובעת הצעירה ופסק כי הן התנהלו ברשלנות.
קק"ל ניסתה לחמוק מן התביעה בטענה כי היא איננה בעל הדין הנכון. לשיטתה, חוג הסיירות היה חלק מפעילות עמותה נפרדת מקק"ל ולכן היה מקום לתבוע את העמותה ולא את קק"ל.
בית המשפט בדק ומצא כי מדובר בטענה חצופה, שכן, העמותה הנטענת היא עמותה אשר ממומנת על ידי קק"ל, יושבת במשרדיה הראשיים בתל אביב, עושה שימוש בלוגו של קק"ל ומבוטחת על ידי קק"ל. משכך, בית המשפט פסק כי העמותה היא קק"ל לכל דבר ועניין ולכן קק"ל היא זו שחייבת בעצמה לפצות את התובעת.
כמו קק"ל, גם המנהל ניסה לחמוק מלשלם פיצוי הולם לתובעת הצעירה. המנהל טען להגנתו כי התובעת החליטה לטייל מחוץ לשביל המסומן ולכן היה עליה לנקוט בזהירות יתרה. שעה שלא עשתה כן, אין לה אלא להאשים את עצמה. בית המשפט דחה גם את הניסיון הזה ופסק למעשה כי לא ייתכן שהאחריות על בורות נסתרים בשטח הפתוח תהיה על המטיילים. עוד נפסק כי על המנהל היה לגדר את השטח או להציב שילוט מתאים אשר יתריע בפני סכנות. שעה שלא עשה זאת, הוא התנהל ברשלנות גם כן.
באשר למועצה האזורית, זו טענה כי אומנם המערות היו בשטחה המוניציפאלי, ואולם מי שהחזיק בפועל בשטח המערות הוא המנהל ולכן רק הוא החייב כלפי התובעת. בית המשפט לא התרשם גם מטענות אלו וקבע כי על אף העובדה שלא המועצה היא זו שהחזיקה בפועל בשטח, אך שעה שהמערות היו בשטחה, הרי שגם עליה מוטלת החובה לדאוג שלא יהיו בהן מפגע אשר יסכן את הציבור. משכך, גם המועצה האזורית נקטה ברשלנות לשיטת בית המשפט.
לאור כל האמור, בית המשפט מצא לנכון להטיל אחריות על כל אחת מהנתבעות. קק"ל חויבה באחריות של 70% לגובה הנזק שנגרם לתובעת וזאת בתור מי ששלחה את התובעת להדריך. המנהל חויב באחריות בשיעור של 20%, בתור מי שהחזיק בשטח המערות ואילו המועצה האזורית חויבה בשיעור של 10% וזאת בתור מי שהמערות היו בשטחה המוניציפאלי.
בכל הנוגע להיקף נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת, הרי שמומחה מטעם בית משפט השלום בתל אביב, קבע כי היא סובלת מנכות צמיתה בשיעור של 20% ואולם רק 11% שייכים לתאונה נשוא התביעה. ומשכך, סכום הפיצוי אותו פסק בית המשפט לתובעת, עמד על 341,250 ₪.
לסכום זה הוסיף בית המשפט כ- 80,000 ₪ שכ"ט עו"ד.
להרחבה ראו: ת"א (תל אביב-יפו) 1483-07-10 פלונית נ' המועצה האזורית מטה יהודה ואח' (ניתן ביום 10.10.2019).
