האם הורה, שצפה במו עיניו בילדו נפגע בתאונת דרכים, נחשב גם לנפגע בתאונה?
האם נזק נפשי להורה שכזה מוכר על-ידי בית המשפט ומזכה אותו בפיצויים?
בשנת 1990 קבע בית המשפט העליון הלכה חשובה הידועה בשם 'הלכת אלסוחה' (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עיזבון המנוח דוד דהאן). פסק הדין ניתן ע"י כב' השופט מאיר שמגר, אשר שימש באותה העת כנשיא ביהמ"ש העליון, ובהסכמתם של השופטים אהרון ברק ודוד לוין.
פסק הדין עסק במקרה טראגי של ילד קטין, אשר נפגע בתאונת דרכים, ונפטר מפצעיו כעבור כ-24 ימים. במהלך כל תקופת אשפוזו, הוריו סעדו אותו ליד מיטתו עד למותו.
הוריו הגישו לאחר פטירת בנם את התביעה הנ"ל, בטענה כי כתוצאה מהשהייה הארוכה ליד מיטת בנם, תוך שצפו בגסיסתו עד לפטירתו, התערער מצבם הנפשי והפיזי ובשל כך הם דרשו הכרה בהם כנפגעים מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (חוק הפלת"ד).
בית המשפט העליון קיבל את תביעת ההורים והכיר בהם כנפגעי תאונת הדרכים, זאת על אף שהם עצמם לא נכחו במקום התאונה.
נשיא ביהמ"ש העליון דאז, כב' השופט שמגר, קבע ארבעה תנאים מצטברים, להחלת ההלכה הנ"ל:
- מידת הקרבה של התובע לנפגע– הכוונה לקרוב משפחה מדרגה ראשונה, הורים, ילדים, אחים, בני זוג (פסיקה מאוחרת יותר הכירה גם במידות קרבה אחרות ושונות).
- התרשמות ישירה מהאירוע– משמע, מי שנכח פיזית באירוע עצמו או נכח בחושיו לתוצאות המידיות של האירוע. יחד עם זאת, גם שמיעה על התאונה מכלי שני גם התקבלה בפסיקה מאוחרת יותר.
- מידת הקרבה הנפשית– עדות ראשונה לתאונה עצמה או לתוצאותיה המיידיות. מהבחינה הזו גם נוכחות באמבולנס שפינה את הפגוע או בית החולים אליו פונה הפגוע בסמוך למקרה, אך לא מעבר לכך.
- נזק נפשי– על התובע לסבול מנזק נפשי משמעותי. אך אין הכרח למחלת נפש, אלא מספיקים נזקים משמעותיים מבחינה נפשית.
נזק נפשי עקב תאונת דרכים לילד
לאחרונה, ניתן פס"ד לתיק שניהל משרדנו, אשר עסק במקרה של תאונת דרכים, בה התובעת חצתה במעבר חציה יחד עם בנה הפעוט וביתה הקטנה, כאשר תוך כדי חציית הכביש התנגש בהם אופנוע בעוצמה רבה.
בעקבות ההמולה שנוצרה סביב האירוע, התובעת חשבה כי ילדיה נהרגו בתאונה (לשמחתה הרבה, ילדיה סבלו מחבלות קלות בלבד).
בעקבות התאונה, החלה התובעת לסבול, בין היתר, מהתקפי חרדה קשים, סיוטים שחזורים של התאונה, דכאון, התפרצויות זעם ותוקפנות.
פסק הדין עסק, בין השאר, בטענה כי פגיעתה הנפשית של התובעת נבעה מהחוויה במהלכה ראתה הן את האופנוע מתקרב אליה והן את ילדיה מוטחים לכביש. ביהמ"ש מצא לנכון שלא לבצע אבחנה בין שני רכיבים אילו, וסבר כי אבחנה זו היא מלאכותית בלבד.
בית המשפט קבע כי כל ארבעת רכיבי הלכת אלסוחה מתקיימים בתיק זה, וקבע כי התובעת זכאית לפיצוי לפי חוק הפלת"ד בגין הנזק שנגרם לה.
מאז קביעת הלכת אלסוחה בתי המשפט הרחיבו את ארבעת הקריטריונים הנ"ל, לדוגמה: בפס"ד אחד נקבע כי גם אחיינית נחשבת לקרוב משפחה (על אף שאינה מדרגה ראשונה), פס"ד אחר קבע כי אפילו הודעת SMS בסמוך לאירוע עשויה לענות על הקריטריון של עדות ראשונה.
לעניין הנזק הנפשי שורת פסקי דין שניתנו במרוצת השנים הובילו לחוסר אחידות- ישנם פסקי דין שקבעו כי נכות בשיעור 5%-15% אינה מקנה פיצוי, ואילו פסקי דין אחרים נקטו בגישה מקלה יותר.
לפני מספר שנים קבע בית המשפט העליון, בעקבות הלכת אלסוחה, כי פיצוי יכול להינתן גם לניזוק משני באירועים שאינם מהווים תאונת דרכים. כמו לדוגמה- במקרי רשלנות רפואית.
ניתן לראות כי בתי המשפט נוטים להגמשת הקריטריונים שנקבעו בהלכת אלסוחה וסביר להניח כי המגמה הזו תימשך גם בעתיד.
