התובע, אשר מגיל ילדות סבל מבעיה בשופכה, בגינה ביצע הרחבות של השופכה בשל חסימות בדרכי השתן. חרף זאת ניהל חיים תקינים עבד במשרה מלאה וקבועה כאיש בכיר וניהל חיי משפחה נורמטיביים.
בכתב התביעה טען התובע כי לאחר הערכת מצבו הוחלט לבצע הרחבה של השופכה אולם לטענתו איש לא טרח לעדכנו כי עליו להפסיק טיפול אשר אותו נטל באופן קבוע באספירין. במהלך ההרחבה הוחדר לתובע "מוליך" אשר היה פג תוקף לשופכה, לטענת התובע ניסיונות הטיפול בו היו לא מקצועיים. בעוד שצריך היה להעביר אותו באמבולנס על אלונקה על מנת לצמצם את הנזק, הוא הופנה לקבלת הטיפול בגפו, פעולות אשר החמירו את הנזק שנגרם לו.
התובע לא קיבל כל הנחיות ולפיכך אכל דבר נוסף שדחה את הניתוח כך גם בשל קבלת טיפול באספירין נדחה הליך הטיפול האלקטיבי לטענתו בגין ההליך נגרם לו נזק כבד הפיך ובגינו החל סובל מחסימות ודלקות חוזרות ונשנות בדרכי השתן. כמו כן איבד את יכולתו להטיל שתן באופן עצמאי.
התובע טען בהתבסס על עילות כדלקמן:
- רשלנות עקב התרשלות בטיפול
- הפרת חובה חקוקה בחוק זכויות החולה
- פגיעה באוטונומיה (שכן לא יידעו את התובע על הסיכונים הצפויים לו כתוצאה מההליך)
- לא זו אף זו, טען כי יש להחיל את הכלל של "הדבר מעיד על עצמו" ובכך להעביר את נטל ההוכחה אל הנתבעת.
כאשר בוחנים את שאלת הרשלנות הרפואית יש לבחון תחילה את שאלת ההתרשלות ולאחריה שאלת חובת הזהירות והקשר הסיבתי.
ביהמ"ש המחוזי קבע כי לא כל טעות מהווה רשלנות, בייחוד כשלא מדובר בטעות טיפולית אלא בבחירת אחת האופציות האפשריות.
באשר לעניין חובת יידוע המטופל, נעשתה הבחנה בין פעולות רוטיניות פרקטיקות, שלרוב אין צורך לפרוט בפני המטופל את כל האופציות הטיפוליות העומדות בפני הרופא המקבל החלטה, ובין פעולה שאינה רוטינית, המצריכה שיקול דעת.
הוכחת אחריות ברשלנות כידוע, מצריכה עמידה בשלושה יסודות: גרימת נזק, אשם, וקשר סיבתי יסוד האשם, העומד במוקד שאלת הרשלנות, נבחן על-פי קיומה שלהתנהגות בלתי-סבירה, לרבות מחדל, כאשר ניתן בנסיבות הללו להטיל אחריות על המזיק.
כיום, על פי הפסיקה גוברת הנטייה לבחון תחילה את ההתנהגות שגרמה לנזק, קרי, את ההתרשלות עצמה, במסגרתה יש לבחון את מבחן הצפיות, ולאחריה לבחון את קיומה של חובת הזהירות. זאת תוך התייחסות לשיקולי מדיניות השוללים את האחריות חרף קיומה של התרשלות.
סיכומו של דבר ביהמ"ש דחה תביעה לפיצוי בגין רשלנות רפואית ופגיעה באוטונומיה, זאת משום שהתובע לא הוכיח התרשלות או הפרת חובת יידוע המטופל, וקשר סיבתי ביניהם לבין מצבו הרפואי.
