רשלנות רפואי – כן או לא?

פסק הדין ת"א 4357-01-10 אמויאל נ' מרכז רפואי ע"ש בני ציון ואח'

התובעת, ילידת 1970, נשואה ואם ל – 3 ילדים (בני 17,13,10). בשנת 1995, במהלך ביצוע בדיקה שגרתית לקבלת אישור על תקינות ראיה (לצורך הוצאת רישיון נהיגה), הוברר, לראשונה, כי היא סובלת מבעיה בעיניים לה לא הייתה מודעת.  בעקבות זאת ולאחר מספר בדיקות שנערכו לתובעת לבירור מקיף התובעת אושפזה פעמיים לאורך תקופה בבית החולים.

במהלך האשפוזים בוצעו לה בדיקות רבות, בין היתר, ניקור מותני בה לא נמצאו נוגדנים מתאימים למחלת טרשת נפוצה. טענתה המרכזית של התובעת בתביעה דנן הייתה כי במהלך שני האשפוזים היא חוותה התקפים מתאימים למחלת הטרשת הנפוצה, ומכאן שהיה מקום לאבחן את המחלה כבר בשנים אלו, ולהתחיל לטפל בה אז ועקב רשלנות בית החולים חל איחור ניכר באבחון המחלה.

עוד טענה התובעת כי הנתבעת הפסיקה את המעקב הרפואי מבלי להגיע לאבחנה ברורה בשנת 2002, זנחה את המעקב הנוירולוגי, ועברה למסלול גנטי אשר גם במסגרתו נאמר לתובעת כי לא ניתן לאבחן מחלתה – דבר שגרם לה לאבד אמון במערכת הרפואית ולהפסיק את המעקב רפואי.

הנתבעת טענה, בין היתר, כי האפשרות שהתובעת סובלת מטרשת נפוצה עמדה לנגד עיני הרופאים במהלך כל שנות המעקב, ברם הסימנים וניתוח הבדיקות שנעשה לא אפשרו קביעת אבחנה זו עד שנת 2006.

לסיכום, בית המשפט קיבל באופן חלקי את תביעת התובעת לרשלנות רפואית בגין איחור בגילוי ועיכוב בהתחלת מתן טיפול במחלת טרשת נפוצה. נפסק, כי יש לפצות את התובעת בגין פרק זמן המוערך בשנתיים – בהן מצבה היה חמור יותר בגין התרחשות ההתקף, לעומת המצב שבו הייתה נמצאת באותן שנתיים, לו ההתקף היה נדחה.