בימים אלה ממש, הגיע אל בין כותליו של בית המשפט השלום בתל-אביב, מקרה קשה של טיפול רפואי רשלני מטריד ביותר.
המקרה מתחיל בהגעתו של קטין כבן 3.5 למיון בית החולים שיבא אשר בבעלות המדינה, הנתבע בפרשה, אי שם בשנות ה-80.
הקטין, שהיום הינו בן מעל 30, הגיע למיון מלווה באביו והלין בעיקר על כאבי בטן מהם החל לסבול יום קודם להגיעו. בפסק דין מתואר כי בבדיקה שבוצעה בתובע במקום נמצא אשכו השמאלי של התובע נפוח, חם ועם רגישות רבה והקטין הופנה למחלקת מיון ילדים.
בערב אותו היום, נבדק התובע בידי רופא הילדים במחלקה הנ"ל, שציין כי מצבו הכללי של הילד טוב והפנה אותו לבדיקת הרופא האורולוג התורן. האורולוג שבדק את הקטין קבע כי המדובר בסה"כ בהצטברות מים סביב האשך, קרי "מיימת" ושיחרר האורולוג את התובע לביתו.
אף לשיטת המדינה הנתבעת, טעה האורולוג באבחנתו זו, שכן, למרבה הצער, התברר כי הקטין סבל מ"אשך חריף" ובאשר לזאת, כבר נקבע בפסיקה, כי "באשר יש ספק אין ספק". במקרה שבענייננו, היה יותר מספק בדבר האפשרות ל"תסביב" של האשך, המהווה אבחנה חמורה ביותר.
לפיכך, נטען כי הרופא האורולוג שגה בקביעתו, כאמור, ובהמשך לנ"ל, מבחינת המציאות המשפטית השפיע על גורלו הרפואי של התובע.
גורל זה בא לידי ביטוי וגילה את פרצופו המבהיל המכוער והמטריד, כאשר עבר התובע בדיקה שגרתית לקראת גיוסו לצה"ל. בבדיקה התגלה כי אשכיו נמקו, כלומר אינם מייצרים עוד טסטוסטרון, שהינו כמובן ההורמון הגברי וזאת, על כל ההשלכות מרחיקות הלכת שבדבר, אשר בעטיין אף נולד כתב התביעה, שהוביל לפסק דין זה שבענייננו.
עיקרי טענותיו של התובע:
טענותיו של התובע נסבו סביב העובדה כי בזמנים הרלוונטיים לתביעתו זו, יותר מפעם אחת בוצע איבחון שגוי שלא לומר מזלזל, בדבר מצבו הרפואי, כל זאת, כאשר כל רופא סביר היה מבין, שיש לשלול במקרה זה את הסיכון לתסביב. קלות הדעת של רופאי הנתבעת הביאה לכך שבסופו של דבר איבד התובע את אשכו השמאלי, דבר שלשיטתו של התובע לא היה קורה אילו היו רופאי ביה"ח שיבא, שולחים אותו לביצוע ניתוח חוקר, אלא שעתה כבר מאוחר.
בנוסף, הדף התובע את טענת הנתבעת כאילו הוריו הביאו אותו לבית החולים בשיהוי, דהיינו בשלב בו לא היה עוד סיכוי להציל את אשכו. טענת התובע נתמכת בחוות דעתו של המומחה הרפואי שמונה ע"י בית המשפט, אשר קבע כי כי בזמן שהגיע התובע אל בין כותליו של בית החולים, הרי שלא אפסו הסיכויים להציל את האשך של התובע.
באשר לאשך השני אשר למרבה הצער גם אותו איבד התובע, טען האחרון, כי לאור הנסיבות, הנטל עבר אל המדינה להוכיח כי אובדנו של האשך הימני, אשר נגרם בהמשך, לאובדנו של זה השמאלי, לא אירע בהמשך לרשלנותה. לטענתו, לא עמדה המדינה בנטל ההוכחה הנדרש והמסקנה המתבקשת הינה כי אף אובדן האשך הימני נגרם מטיפול רפואי רשלני שלרופאי ביה"ח שיבא.
עיקר טענות המדינה הנתבעת:
המדינה הנתבעת, נעמדה על רגליה האחוריות והגיבה בחריפות, שלא לומר בבוטות, אל מול טענות התובעים שהועלו כנגדה.
ראשית, טענה הנתבעת כי נגרם לה נזק ראייתי חמור. פירושו של דבר הוא כי עקב השיהוי הרב בשנים בו לקח לתובעים להגיש את התביעה נגדה, אין באפשרותה להתגונן בפני התביעה באופן אפקטיבי שכן, בשל חלוף הזמן הרב, אין עוד בידיה, מסמכים ו/או ראיות נוספות אשר יוכלו לסייע בידיה להדוף ולהפריך את טענות התובעים.
כמו כן, טענה הנתבעת, כי אומנם הייתה טעות בידיו של האורולוג, שאיבחן את מצבו הרפואי של הנתבע, שהיה בזמנו בן 3, כסובל מ"מיימת", קרי הצטברות נוזלים באזור האשכים. עם זאת, נטען, כי הדבר מהווה כטעות שהינה עדיין מצויה במתחם הסבירות. ולא זו אף זו, טענה המדינה, שאין קשר סיבתי בין האיבחון הרשלני, אף והיה כזה, לבין התוצאה העגומה הסופית. שכן, לשיטתה של התובעת, בהגיע התובע אל חדר המיון כבר נחרץ גורלו שכן עבר כבר את "שעות הזהב", קרי השעות בהן עדיין ניתן היה להציל את האשך.
באשר לאשך הימני – נטען כי לא הוכח כי קיים קשר בין הטיפול שניתן לתובע בבית החולים, לאיבוד האשך הימני.
בית המשפט הכריע ופסק:
בסופו של יום, מסר כבוד בית המשפט השלום את קביעתו ופסק כדלקמן:
לשיטתו של בית המשפט, האבחנה אשר ניתנה ע"י הצוות הרפואי בבית החולים שיבא, לפיה חרצו, כי במקרה דנן, המדובר בהצטברות נוזלים, קרי "מיימת", יסודה בטיפול רפואי רשלני, שכן אף אם היה ספק, היה מקום לקיים בדיקה בדמותה של ניתוח חוקר על מנת לשלול את האבחנה של "תסביב", אשר למרבה הצער התממשה.
בנוסף, התרשם כבוד בית המשפט, כי במאזן ההסתברות הוכח לפניו כי בזמן בדיקת התובע, עדיין היה ניתן להצילו מהגורל אליו נקלע. שכן, לשיטת בית המשפט השלום, עדיין נמצא התובע, בזמנים הרלוונטיים, בטווח של "שעות הזהב". לכן קבע כי הוכח קשר סיבתי בין הרשלנות הנטענת לבין הנזק שנגרם. וכמו כן, הוכחה ברמה מספקת, פגיעה בסיכויי החלמתו של התובע. ולפיכך, קבע כבוד בית המשפט כי הלזה זכאי לפיצוי מלא.
אשר על כן, פסק בסופו של יום בית המשפט כי על הנתבעת, לשלם לתובע פיצוי בסך, 420,000 ₪ ובנוסף, סכום בסך של 98,280 ₪, בגין הוצאות שכר טרחת עו"ד, מומחים והוצאות משפט.