המקרה שלפנינו מעלה את השאלה האם יש לדרוש מן הרופאים כי ישלטו בדיני הדתות השונות ויידעו את ההלכות, האיסורים והמגבלות הדתיות החלות על החולים הבאים בפניהם. בשאלה סבוכה, רגישה ומורכבת זו דן בית המשפט העליון לאחרונה.
התובעת, אישה דתית ונשואה שהייתה בהיריון שישי. במהלך ההיריון בוצעו מספר בדיקות שגרתיות שהעלו חשש לקיומו של נזק לעובר ולכן הופנתה התובעת לביצוע בדיקת מי שפיר, זאת היה בשבוע ה-20 להריונה. התוצאות התקבלו בשבוע ה-23 להיריון. הנתבע, רופא המומחה במיילדות במקצועו, פגש את התובעת ובעלה והסביר להם כי התוצאות אינן טובות וכי יש לשקול בחיוב את הפסקת ההיריון.
בית המשפט העליון בחן את טענות הצדדים ופסק כי חובת הגילוי המוטלת על הרופאים היא אך ורק בנושאים רפואיים ואין כל חובה לספק מידע דתי הנוגע למגבלות ולאיסורים שבאמונה הדתית של החולים. הרופא לא היה חייב לדעת כלל על איסור 120 הימים ובוודאי שלא היה חייב לגלות לתובעת כי בחלוף 120 ימים ממועד כניסתה להיריון יהיה אסור עליה – מבחינה דתית – להפסיק את ההיריון. בית המשפט העליון פסק כי מן הראוי הוא שרופאים ייתנו עצות שברפואה ואילו אנשי הדת ייתנו עצות שבאמונה דתית וכי אסור לערבב בין השניים – זה הכלל כפי שנקבע.
ואולם, כמו כל כלל משפטי, גם לכלל זה יש חריג ואף הוא נדון ונקבע בפרשה לעיל. על פי החריג, בכל מקרה בו מגיע חולה אשר מציין בפני הרופא את מגבלותיו הדתיות באופן מפורש, הרי שאז על הרופא לספק מידע רפואי המתאים את המגבלות הדתיות.
התשובה אם כן לשאלה היא כי הרופא הוא רופא ולא שום כומר.
להרחבה ראו: ע"א 8710/17 פלונית ואח' נ' שירותי בריאות ואח' (פורסם בנבו, ניתן ביום 6.8.2019).