"חברת ביטוח המבטחת תכולת דירה מתנה את תחולת הביטוח על תכשיטים שמצויים בדירה בהתקנת כספת, שתשמש לשמירתם. בדירתו של המבוטח מותקנת כספת כנדרש, אך ביום שבו התרחשה פריצה לדירה התכשיטים לא היו מוחזקים בה, אלא במקום אחר, שממנו הם נגנבו. הכספת עצמה לא נפרצה. האם חברת הביטוח חייבת בתשלום תגמולי ביטוח בנסיבות אלה, ואם כן, האם תחוב בתשלום כאמור בשיעור מלא או חלקי?"
שאלה זו עמדה בפני ביהמ"ש אשר הכריע בפסק דין תקדימי של בית המשפט העליון (רע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' אליהו סלוצקי) סופית בסוגיה זו.
עובדות פסה"ד:
המבוטח שילם במשך יותר מעשרים שנה לחברת הביטוח עבור פוליסה שהתחדשה מדי שנה. בעת חידוש הפוליסה לתקופה של שנה נוספת התווסף לפוליסה תנאי לפיו על המבוטח להחזיק את התכשיטים המבוטחים בכספת ביתית. המבוטח אכן התקין כספת בדירתו.
לאחר זמן מה אירעה פריצה לביתו של המשיב בעת שהתכשיטים המבוטחים לא היו בכספת, בנסיבות אלה סירבה המבטחת לשלם את תגמולי הביטוח.
הנתבעת טענה כי לפי דיני החוזים, אם נקבע בפוליסה כי המבוטח צריך להתקין בביתו כספת ולהחזיק בה את התכשיטים המבוטחים תנאי זה מחייב אותו ולכן היא פטורה מלשלם לו עבור התכשיטים שנגנבו.
ביהמ"ש העליון קבע:
ביהמ"ש קבע כי עמדת חברת הביטוח סותרת לכאורה את תכליתו הצרכנית של חוק חוזה ביטוח והיא למעשה, אף איננה מתיישבת עם לשון החוק, בשים לב לכך שסעיף 21 לחוק חוזה ביטוח הוא קוגנטי ושעל סעיף 18 ניתן להתנות רק לטובת המבוטח.
בעקבות זאת נקבע כי על אף שהמבוטח לא נקט באמצעים הנדרשים ממנו אין מעשיו גוררים באופן אוטומטי שלילה של הכיסוי הביטוחי והתפיסה לפיה דרישות מסוימות מן המבוטח הן "תנאי מוקדם" מרוקנת למעשה מתוכן את ההסדר החקיקתי הקבוע בסעיפים 18 ו-21 לחוק חוזה ביטוח, הסדר שנועד למנוע שלילה "אוטומטית" של דמי הביטוח ממבוטחים אשר לא עמדו באיזה מדרישות הפוליסה בהתייחס להקלת הסיכון.
עמדת היועץ המשפטי לממשלה
היועץ המשפטי לממשלה השתתף בערעור בבימ"ש העליון ושימש כנאמן הציבור, הוא הביע עמדתו וקבע, בין היתר, כי חוק חוזה ביטוח איננו ככל החוזים. מדובר בחוזה ייחודי. המחוקק ביקש להגן על המבוטח ביצירת הסדרים מיוחדים ולמנוע מצבים שבהם המבוטח ישא בנטל כספי משמעותי במשך שנים ויסבור כי הוא מבוטח, כאשר בפועל עם התרחשות האירוע הביטוחי יגלה כי הפוליסה איננה חלה.
כיצד משפיע פסק הדין על ציבור המבוטחים?
לפסק דין זה משמעות עצומה על ציבור המבוטחים בישראל בתביעות ביטוח, הוא מכיר בפערי הכוחות בין הצדדים לחוזה, כאשר מצד אחד עומדת חברת הביטוח בעלת ניסיון ומומחיות בתחום הביטוח והצד השני- הוא האדם הנורמטיבי אשר אינו מבין כלל בתחום וחותם על חוזה אחיד שחברת הביטוח עצמה ניסחה ושבשליטתה. מאחר ואין לאדם הפשוט יכולת להתנות ולנהל מו"מ על חוזה הביטוח ולאור פערי הכוחות ביהמ"ש "מעדיף" את המבוטח במקרה של תניות לביטוח אשר המבוטח לא קיים וקובע כי עצם אי קיום התניה לא שוללת באופן אוטומטי את הזכאות לתגמולי ביטוח.
כיצד משפיע פסק הדין על חברות הביטוח?
ביהמ"ש קבע כי במקרה שהופרו או לא קוימו אמצעי המיגון על ידי המבוטח ואירע אירוע ביטוחי, על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי לא קיימת אצלו או אצל כל מבטח סביר אחר "פוליסה חלופית" שאינה דורשת את האמצעים האמורים (במקרה דנן- החזקת התכשיטים בכספת) אם קיימת פוליסה חלופית, המבטחת תהא זכאית לשלם למבוטח תשלום חלקי בלבד וכן נדרשת המבטחת להוכיח כי שום חברת ביטוח לא הייתה מבטחת את המבוטח ללא הדרישה לקיום אמצעי מיגון שאז היא תהא פטורה לחלוטין מתשלום.