דיני הנזיקין במובנם הפשוט עוסקים בפיצוי הניזוק על נזק שנגרם לו באשמו של אחר, אך לעיתים מגיעות לפתחו של בית המשפט תביעות בהן נתוניו האישיים של התובע הם אשר מעמידים בספק את קיומו של אשם מצידו של הנתבע – המזיק.
לאחרונה, נדונה בבית המשפט השלום בתל אביב תביעה לפיצויה של תובעת בגין נזק שנגרם לה כתוצאה מאונס ע"י שני נערים. טענת ההגנה העיקרית של הנתבעים הייתה כי לאור העובדה שהתובעת עוסקת בזנות ובתוך כך ידועה כמי שמספקת שירותי מין לקטינים, הרי שלא מתקיים יסוד היעדר ההסכמה לקיום יחסי מין, ההכרחי כמובן להוכחת אונס.
בית המשפט דחה את הטענה וקבע כי ""העובדה שהתובעת עסקה בזנות אינה גורעת מזכותה לשלמות הגוף, לחירות ולכבוד ככל האדם". לתובעת נפסקו יותר מ-212 אלף שקל פיצויים והוצאות משפט על הכאב והסבל שנגרמו לה עקב התקיפה הברוטאלית שלוותה גם באינוס בצוותא.
פסק הדין מחדד את העובדה כי היעדר הרשעה באונס בפלילים אינה סותמת את הגולל על אפשרות של הוכחת עוולת האונס במסגרת הליך אזרחי. בהקשר הזה השופטת הדגישה כי שוכנעה שהתוקפים קיימו עם התובעת יחסי מין ללא הסכמה למרות העובדה שעבירת האינוס נמחקה במכתב האישום שהוגש נגדם במסגרת הסדר טיעון.
פסק הדין הינו הישג משמעותי לאור התפיסה הרווחת כי נפגעת אונס שלא פונה למשטרה או לא מצליחה להביא להרשעה פלילית – נתפסת כמי שלא נאנסה. לצד נורמה זו פועלת נורמה חזקה לא פחות, לפיה "אישה התובעת פיצויים בגין אינוס בעצם תובעת כסף בעבור סקס, והיא לכן זונה". פסק הדין קורא תיגר על מוסכמות חזקות אלה ובכך חשיבותו הרבה.
